כ-1700 צופים נרשמו עד כה לצפיה בשידורי המונדיאל ותשלום בעבור התענוג. 1,700 שוברי חרם, שוברי שביתה. 1,700 בוגדים. מנגד, התקשורת עושה בשלה ולא מבדילה בין חדשות למדיה.יובל דרור סוקר נאמנה את העיוות בין העיתונים על המספרים המדויקים, אך השאלה היא אחרת. האם העובדה שynet מהווה אתר מדיה שמשתף פעולה עם צ’רלטון גורם לו להטות את המציאות כדי לשנות את דעת הקהל? האם כעיתון יש עליו חובה לדווח את כל החדשות או שרק חדשות? האם הוא חייב לדוות על חרם הצרכנים שמתארגן ועל הקריאות המאורגנות להפסיק לשלם? האם זה ראוי שהוא מצנזר טוקבקים הקשורים לצ’רלטון (לכאורה)?
השאלה המתעוררת היא אחרת, והיא מסובכת מכפי שהיא נשמעת. מדובר על זכות כפולה. האם לטוקבקיסטים יש זכות לחופש ביטוי? NRG הרשת סיקרו ביום ראשון האחרון את נושא הטוקבקים ברשת (’יו טוקבקינג טו מי?’, דודו כהן, רייטינג, 28.05.2006). דווקא שם ‘מומחים’ לנושא סיפרו על הצנזורה שהם מעבירים טרם פרסום טוקבקים. אבי לן, עורך NRG, אמר כי “התכנון הוא שמעתה יסונן כל דבר שיש בו השמצה, עילה לתביעת דיבה, גזענות, הומופוביה, אאוטינג, קללות, הסתה ואיומים באלימות וברצח. “. דווקא הסינון הוא הבעייתי כאן.
ויש עדכון (13:20) … תקראו עד הסוף
לאף אתר אין כל חובה לפרסם תגובות גולשים; יתר על כך, האתר הוא שטח נדל”ן וירטואלי, שהבעלות עליו היא של המפעיל. המפעיל נאות ונותן רשות ולא זכות, לטוקבקיסט להגיב. רשות זו כפופה ללא מעט תנאים, אך בכל זאת, נהנית מחסות החוק. כל עוד לא בודק ובוחן מפעיל האתר אחת אחת את התגובות המועלות, הוא פטור מאחריות לגבי תכנן (א 37692/03 סודרי נ’ שטלריד, מפי כב’ השופטת רות רונן). כמו כן, תזכיר חוק מסחר אלקטרוני פוטר את מפעיל האתר לחלוטין, במיוחד במקרים שבהם הליך “הודעה והסרה” מתקיים (מודיעים למפעיל האתר על התוכן הבעייתי, וזה מסיר אותו לאחר ההודעה). האחריות היא בלעדית על הטוקבקיסט, וזה ייחשף רק אם אכן ישנו חשד לביצוע עבירה.
העריכה של הטוקבקים, והבחינה שלהם אחד אחד, יכולה להוביל את הטוקבק מהודעה אנונימית לכל אחד משני השבילים הבאים, שמביאים לאבסורדום את רעיון האחריות המשפטית האישית. ראשית, בדיקה של טוקבקים טרם העלתם לרשת יכולה להפוך את הטוקבק ל”מקור עיתונאי”, ועקב כך להקנות לאתר המעלה את הטוקבק חסיון מחשיפת מקורות. תוצאה אבסורדית לכשעצמה, אך לא פחות אבסורדית מהמצב השני וההפוך. העריכה עצמה יכולה גם להוות הודאה באחריות של מפעיל האתר כי בדק את ההודעה ותכנה מתאים לתוכן שיפורסם באתר. כלומר, הוא נושא באחריות לפרסומו (בניגוד לכתוב באתר). גם תוצאה זו אבסורדית.
בעוד שאני מנסה להגיע לתוצאה צודקת, או לפחות לגיטימית, ההצעה של העיתונאי הבכיר היתה: “”הדרך היחידה היא פשוט להכריח אנשים, באמצעות מנגנונים לא מורכבים, לוותר על האנונימיות שלהם ולהשאיר אימייל מאומת באתר. זה לא יעבוד ב-100%, אבל בוודאי יסנן את חלק הארי של ההשמצות. דרך נוספת היא מנגנון זיהוי של כותב הטוקבק, שייאלץ למסור את הפרטים שלו על מנת לקבל את הזכות להשתתף בתגובות בקהילה הזו. אם מישהו לא מוכן לעשות את הצעד הקטן הזה – שלא ישתתף בשיח.” בצורה אירונית, אותו עיתונאי בכיר בחר שלא לאפשר פרסום שמו באותה הכתבה.
אולם, אבסורדום בצד ואחריות משפטית בצד השני. דווקא השארת חירות הביטוי בידי הטוקבקיסטים, תוך מעטה אנונימיות, תהיה הפעולה שתשחרר את מפעילי האתר מאחריות. דווקא חוזה משפטי שיקבע כי כל המפורסם בטוקבקים אינו בעל משקל משפטי, שכל הנאמר שם אינו בהכרח אמת, לא יכול להיות אמת ומייצג את דעת הכותבים בלבד, ישחרר את המפעיל מהאחריות הספציפית אולי. כמו כן, תהיה חובה על הנפגע להגיש בקשה להסרת התוכן הפוגע, שכן המפעיל אינו יכול לדעת מהו תוכן פוגע ומה לאו.
אולם, כל זאת עדיין לא עונה על השאלה: האם לטוקבקיסטים יש זכות לכתוב תגובות או רק רשות לכתוב תגובות? דומה שהטקבוק הוא כמו כניסה לשירות ציבורי, שיכול שינתן בחינם או בתשלום, וככזה אין להפלות במתן אותו שירות. אך האם זה יוצר זכות ביטוי? דומה שהתשובה לכך עוד טרם נענתה. השאלה הזו תקום בתור שאלה חשובה ביותר בשנים הקרובות, כשיבוא מקרה בו טוקבקיסט יתבע מפעיל אתר על כך שהסיר תוכן מאתרו. רק אז תוכל התשתית המשפטית לכך להחשף במלואה.
בכדי לענות על השאלה בצורה טובה, צריך להבין את הבעיה הבלתי אמצעית. למפעיל האתר יש חצר, באותה החצר הוא נותן רשות שימוש לכלל הציבור. אותה רשות מסויגת בתנאים מסוימים. האם הוא יכול פשוט לא לאפשר לאדם ספציפי מלהכנס לאור העובדה שהוא לא מוצא חן בעיניו? האם יש לו חובה כלשהי? (חובה מולידה זכות מהצד השני). חוק איסור הפליה במוצרים ושירותים, שיכול להיות רלוונטי במקרה זה, קובע: ” מי שעיסוקו בהספקת מוצר או שירות ציבורי או בהפעלת מקום ציבורי, לא יפלה בהספקת המוצר או השירות הציבורי, במתן הכניסה למקום הציבורי או במתן שירות במקום הציבורי, מחמת גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטיה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, מעמד אישי, הורות או מוגבלות.”
מטרת החוק במקור היתה “חוק הסלקציה במועדונים”, כדי למנוע מאנשים את המבוכה באי כניסתם למועדונים עקב השתייכות גזעית או דתית כלשהי. האם אותו חוק יכול שיהיה רלוונטי במקרה שלנו? מהן הסיבות בגינן פוסל מפעיל אתר את התגובות? אתר יכול לפסול תגובות מכל סיבה, טובה או לא. חירות הביטוי (ולא זכות לביטוי) היא חירות שיש להפעיל ללא חובה משום צד. אם “מועדון הטוקבקים” היה מפלה כניסה לשמאלנים, לדוגמא, אז אכן היתה כאן הפליה אסורה. אם הוא היה מפלה “השקפה” מסוימת, כמו התנגדות למונדיאל, אז כן, היתה כאן הפליה.
לדעתי, ניתן לומר שכל עוד מדיניות הצנזורה של תגובות היא מגמתית אכן תהיה כאן הפליה פסולה. לעומת זאת, פסילת תגובה אחת, שבאמת אין לה מקום, שקולה להוצאת אדם אלים מתוך המועדון. כמובן, שכל זאת צריך להתבצע רק לאחר פרסום התגובה, ולא לפניה, שכן חירות הביטוי אסור שתפגע. גם אדם שזעק זאב לאורך 50 טוקבקים שצונזרו יכול שיזעק כעת את זעקת מפוני גוש קטיף, אנשי כיכר הלחם או חולי סרטן המעי הגס.
