בלוג

0.
האינטרנט הביא לא מעט שינויים בעולם שלנו; המשמעותי ביותר מבינהם הוא היכולת לפרסום מהיר, זול וזמין לכל אחד. אותו שינוי הוריד משמעותית את החסמים לפרסום של מידע וליכולת של אנשים לצרוך אותו. כתוצאה מכך שלכל אדם יש מקלדת, ולכל מקלדת יש בלוג, התעוררו לא מעט קשיים; הקושי של לשון הרע והבעיה המוזרה שלה היא שכל אדם יכול לכתוב כל דבר, ולחלק מהאנשים זה לא נעים. המטרה של ההרצאה הקצרה שלי היא להציף את הבעיות, כי לא בטוח שלכולן יש פתרון. חשוב שתזכרו ששבע דקות זה לא זמן מספיק כדי לדון בהכל, ושאפילו אם ארצה, אז חומר שאמור לעבור בשלושה עשר מפגשים של שעתיים סמסטריאליות בחיים לא יעבור בשבע דקות, ולכן ארצה שתקחו את מה שאומר כאן בערבון מאוד מוגבל, ותזהרו בלשונכם בכל מקרה.

1.
מה זה לשון הרע? חוק איסור לשון הרע הוא חוק ברור מאוד, שעבר בכנסת בשנות השישים אחרי מחלוקת ציבורית רבה. לשון הרע הוא חריג לחופש הביטוי שלכם וקובע בעצם ענישה על שימוש בחופש הביטוי בצורה מסוימת מאוד. החוק מגדיר בצורה ברורה לשון הרע, ואצטט: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו [או]; לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו". כלומר, כמעט כל אמירה עובדתית שיכולה להיות שלילית על אדם היא לשון הרע. קחו בחשבון שהמילה "שקרי" או "אמת" לא מופיעה כאן. כלומר: על פניו, גם האמת יכולה להיות לשון הרע.

2.
כיוון שכל דבר יכול להיות לשון הרע, גם אם הוא אמיתי, הרי שהיו דרושות מספר הגנות בלשון הרע. ההגנות האלו מאפשרות להגדיר מספר ביטויים, שלמרות שהם לשון הרע הם לא יזכו את הנפגע בפיצוי. בגדול, יש שלוש הגנות: פרסום מותר (סעיף 13), פרסום אמיתי (סעיף 14) ותום הלב (סעיף 15). לכל אחד מסוגי ההגנות יש חריגים לחריגים, ויש תתי סעיפים. אבל נסקור אותם בצורה קצרה. הוראות סעיף 13 לחוק קובעות רשימה של חריגים שהפרסום שלהם לא יהווה לשון הרע בלי קשר לאם הם אמיתיים או לא, ובלי קשר לאם הם פגעו או לא. לדוגמא, כל אמירה שנאמרת בבית המשפט מול שופט, לא משנה כמה היא חמורה, לא תהיה לשון הרע. כך, לדוגמא, בעניין חיר נגד גיל (רע"א 1104/07 חיר נ' גיל) נדון סכסוך בין שני עורכי דין, בו אמר עורך דין על חברו כי קיימת חקירה משטרית כנגדו וכי ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין עשויה להדיחו מהלשכה. אותו עורך דין תבע את חברו בלשון הרע, ובית המשפט העליון פסק כי הוראות החוק ברורות: כל פרסום שנעשה בפני שופט במהלך דיון משפטי חסין. אותה חסינות חלה על רשימה מאוד סגורה של מקרים, שבעיקרם הם פרסומים של הממשלה, תלונות לרשויות חקירה, או דיווח על פרסומים כאלה.

3.
ההגנה המשמעותית השניה היא הגנת אמת הפרסום. כאן החקיקה בסעיף 14 די ברורה: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". כלומר, יש שתי דרישות: קודם כל שהפרסום יהיה אמיתי, ולאחר מכן, שהיה אינטרס ציבורי. אז קודם כל מהי אמת? בעניין עא 751/10 פלוני נ' אילנה דיין בית המשפט פסק כבר כי האמת לא חייבת להיות אמת מדעית, אלא האמת שהיתה ידועה למי שפרסם; כך גם בעניין עא 323/98 אריאל שרון נ' עוזי בנזימן בו בית המשפט העליון קבע כי לא כל אמת חייבת להיות אמת היסטורית: יש רף של אמת שאפשר לעבור. אבל זו לא הבעיה העיקרית: הדרישה השניה היא שיהיה אינטרס ציבורי בפרסום. בעניין קראוס פסק בית המשפט העליון כי "כנגד תביעת לשון הרע מתייצבת האמת מלוא-קומתה, והאמת מכה את יריבתה" (דנא 7325/95 קראוס נ' ידיעות אחרונות); עניין ציבורי אינו רק מה שמעניין את הציבור, אלא דווקא ההפך. בית המשפט העליון פסק בפרשת בן-גביר כי "יש לבחון האם עסקינן בפרסום רכילותי גרידא, שאז מונחת משקולת נוספת לטובת שמו הטוב של איש הציבור ופרטיותו, או שמא עסקינן בביטוי החושף מידע רלבנטי ובעל-ערך ציבורי על אנשים המצויים בעמדת השפעה, שאז נוטה הכף לעבר חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת" (רעא 10520/03 איתמר בן-גביר נ' אמנון דנקנר).

4.
ההגנה השלישית היא הגנת תום הלב. בגדול, הגנה זו היא ההגנה של הבעת דעה או פרסומים שיש בהם קיומה של חובה מוסרית או חוקית בין המפרסם לנפגע. כאן מדובר בהגנה הסובייקטיבית ביותר: אם במקרה של אמת הפרסום ניתן לבחון לפחות אם האמירה היא אמיתית ואז לנסות, בצורה מוזרה כלשהיא, לבדוק עניין ציבורי; כאן, הגבול בין דעה לעובדה מטשטשט. לדוגמא, כאשר השתמשו במוטיב ספרותי שיכול לבזות מישהו, פסק בית המשפט העליון כי "מבחינה פרשנית, המשקל של חופש הביטוי מתחזק כאשר עסקינן בביטוי כגון ביקורת, סאטירה, פרודיה, טור דעות, שמטרתו בעיקר לעורר ויכוח ציבורי, אך הוא חף מיומרה להציג אמת עובדתית. כאשר מדובר בהבעת דעה מסוג זה, הגבלת חופש הביטוי פוגעת בצורה קשה בקיומו של "שוק רעיונות" חופשי, בצורך להגשמה עצמית ובלב ליבו של השיח הדמוקרטי. סאטירה, לשם הדוגמא, בהיותה צורת ביטוי בוטה ועוקצנית, נועדה לעורר פרובוקציה, להתריס ולעיתים אף להתסיס על מנת ליצור דיון ציבורי" (עא 4532/02 רשת שוקן נ' אילון הרציקוביץ). אבל גם אז, לא בטוח שכאשר מתבלים עובדות בדעות, יש על מה לדבר.

5.
לסיכום, ובהנחה שהצלחתי להבעביר זאת בטקסט קצר, יש בעיה של לשון הרע: כמעט כל מה שבלוגר אומר היום הוא לשון הרע: אם ביקרת את העובדה שהעירייה לא ניקתה את פחי האשפה, אם אמרת על פוליטיקאי שלקח שוחד שהוא מושחת, אם כתבת על ידוען שבוגד באישתו. גם אם הדבר אמת, גם אם הוא ביקורת לגיטימית, אתה עשוי להיות חשוף לתביעה. לכן, הרבה פעמים אנשים מעדיפים לא לפרסם כלל.