בלוג

כולנו נתקלים מדי יום בתופעת\עבירת הספאם, עשרות הצעות להגדלת איבר המין, זיקפה ממושכת, תוכנות סינון דואר אלקטרוני, הימורים והיכרויות. הספאם בעברית החל להתפשט אף הוא בשנתיים האחרונות עד שהגענו למצב בו יש כבר ספאמרים ישראלים. חלקם מציעים שירותי ספאם, שירותי שמירה על הבית ושירותי ליווי, חלקם מציעים דברים אחרים. לקראת הבחירות התחלנו לקבל ספאמים מסוג שונה, ספאמים פוליטיים. מבלי לנקוב בשמות מפלגות, כי ככל הנראה לא כולן מפרסמות בספאם, כולנו נתקלנו בחלק מהפרסומות. חלק נרגזים, חלק מתעצבנים מהשימוש שעושים אחרים בדואר האלקטרוני שלהם וחלק מחליטים שלא להצביע יותר למפלגות.

השאלה הגדולה היא מה מבחין ספאם פוליטי מספאם מסחרי ומדוע בעצם צריכים אנחנו להיות יותר סובלנים לנושא.

ראשית, מה הבעיה עם ספאם? חרף העובדה שעומדות הצעות חוק ספציפיות לטיפול בספאם, בל נשכח שאף היום ניתן לטפל בתופעה. הן סעיף 30 לחוק התקשורת והן חוק הגנת הפרטיות מספקים לגולשים הגנה כפולה, אזרחית ופלילית מפני דואר זבל והטרדות לא רצויות. חוק התקשורת (לשעבר חוק הבזק) אוסר על משתמש בציוד תקשורת להטריד באמצעות ציוד התקשורת אדם אחר. למרות שסעיף זה כמעט ולא נדון בפסיקה בישראל, דווקא הדיון החשוב התנהל בשנה שעברה. באותו המקרה נאשמה הגב’ הלינור הראר בהטרדה באמצעות מתקן תקשורת. הגברת שלחה מספר פקסים והתקשרה לאדם אחר. הגברת נמצאה אשמה ונגזרו עליה עבודות לתועלת הציבור ללא הרשעה.

הערעור בבית המשפט העליון (רע”פ 10642/03 הלינור הראל נ’ מדינת ישראל) נסוב, בין היתר, בשאלה האם יש צורך בכך שהטקסט ותוכן התקשורת יהיה מטריד או שמא ניתן להגדיר את ההתקשרות עצמה כמטרידה. השופט רובינשטיין לא הקל ראש בעניין ולאחר ששקל את מהות עבירת ההטרדה קבע כי בעצם הגדרת העבירה, בשונה מהטרדה רגילה, הטרדה במכשיר תקשורת דורשת שימוש במכשיר תקשורת, וככזה יכול שיחשב כי עצם ההתקשרות עצמה יכולה להטריד.

הליך לפי סעיף 30 לחוק התקשורת הוא הליך פלילי, ויכול למנוע מאדם את חירותו, כך גם יכול שיהיה באם ישתמשו בהליך לפי חוק הגנת הפרטיות. חוק הגנת הפרטיות אוסר, בעקרון, על ניהול מאגרי מידע שמכילים מידע פרטי על אדם, על התחקות אחרי אדם, על פלישה למרחבו הציבורי ועל פרסום פרטים אישיים עליו. הסנקציות החריפות בחוק מאפשרות לאדם לפנות לכל מוסד שמנהל מאגר מידע בבקשה לעיין במידע הקיים עליו או למחקו. מאגר מידע לפי חוק הגנת הפרטיות מחייב רישוי אצל רשם מאגרי המידע (מסדרי גודל מסוימים). ההגנה בצילה חוסים כיום הספאמרים (שלא נבחנה עד ליום זה בבית משפט) היא כי עצם ניהול מאגר שמכיל אך ורק כתובות דואר אלקטרוני אינן מהוות עבירה פלילית.

מנגד לעבירות ההטרדה והפרטיות, עומד אינטרס כלשהו. כאשר מדובר בפרסום מסחרי עומד אינטרס פרטי לרווח של פרט, אולם כאשר מדובר ב’פרסום’ פוליטי, צריך לא להקל ראש ולבחון את ההגנות והחירויות העומדות בפני אדם בטרם נטען כי הספאם ששולח הוא מהווה עבירה. ראשית, חופש הביטוי הפוליטי הוא מאושיות המשטר הדמוקרטי בישראל. מדובר בזכות שאין לקחת מאדם, וכשם שאנו סובלים את האדם המפגין על עוול שלכאורה נגרם לו בעת שזה מחזיק שלטים מול ביתנו, אנו צריכים לסבול את הביטוי הפוליטי.

הדואר האלקטרוני מאפשר להקטין עלויות פרסום ולתת למפלגות קטנות שעד היום נאלצו להדפיס ניירת רבה לפרסם את דבר קיומן ומצען לקהלים נרחבים שלא היו יכולים להגיע אליהן עד היום. הדואר הפוליטי הוא חופש ביטוי מזוכך, לכל אחד יש את הזכות לצעוק, ומנגד לא קיימת חובה להקשיב. נכון, קשה לרובנו לקבל את העובדה שניתן למחוק את הדואר האלקטרוני הפוליטי ולסבול אותו, בעוד שאת הדואר המסחרי לא. אולם בל נשכח את ההליך הציבורי.

כשם שקמים היום אתרים שנלחמים בספאם על ידי הוצאת החברות שמפרסמות בספאם לאור והצגתן ככאלו, דבר שמוביל לחרם צרכני (אף אם חלקי) ואולי אף להפסקת הפרסום בדואר אלקטרוני, כך גם עם הספאם הפוליטי; אף אדם לא מעריך פלישה לפרטיותו, וכל אדם ישקול בשנית האם להצביע למפלגה שטורחת לא לכבד את פרטיותו ולשלוח דואר בתפוצה המונית. בכדי לקבל לגיטימציה על משלוח דואר בתפוצה המונית על המפלגה לעמוד במספר דרישות.

ראשית, עליה להשיג את הרשימה בדרך לגיטימית. קצירת כתובות אינה נחשבת דרך לגיטימית חרף פסיקתה של השופטת שטופמן (בר”ע 2542/03 סויסה נ’ בן חיים) , שקבעה כי קצירה היא דבר לגיטימי. בפסק הדין בעניין ספידי התובע היה בעליו של אתר שניהל פורומים וזה תבע את הנתבע בהשגת גבול על כך שקצר כתובות דואר אלקטרוני מאתרו והשתמש בהן למשלוח ספאם. התביעה במחוזי נדחתה לאחר שהתקבלה בתחילה בבית המשפט לתביעות קטנות. בית המשפט פסק כי עקב אי קיומן של תניות שימוש באתר לא נאסרה הקצירה. ברוב האתרים היום חל איסור להריץ קוצרי כתובות, ואף יש צורך להרחיב את הנושא עוד יותר אולי אף במסגרת חקיקה מתאימה.

פרט להשגת הרשימה באמצעים כשרים, על הדואר לעמוד בתנאי חוק הבחירות (דרכי תעמולה) התשי”ט – 1959 ולדעתי, חרף הרצון לאי ההסדרה באינטרנט, בכל הנוגע לפלישה לחירויות הפרט יש לפרש את סעיף 10 הקובע כי כל פרסום מודפס יעשה תוך ציון מזמין הפרסום כך שהוא כן חל על האינטרנט, אף אם הדבר יפגע במעט. ככלל, הדבר יכול לגרום לאבחנה בין הודעות מוגנות להודעות לא מוגנות. ההודעות המוגנות יהיו אלו שישלחו לפי כללי החוק, בעוד שההודעות הלא מוגנות יהיו אלו שלא עמדו בדרישות.

על השולח לעמוד בתנאי חוק הגנת הפרטיות ולציין מספר מאגר מידע מורשה, כמו גם אפשרות להסרה, ורק לאחר כל זאת ניתן יהיה להכיר במשלוח הדואר כדואר לגיטימי. כך ישמר מעמד הopt out לדואר פוליטי, בעוד שבדואר מסחרי יש לממש את מודל הopt in, הקובע כי כל עוד אדם לא נתן את הסכמתו המפורשת, אין לשלוח לאדם פרסומים החודרים לפרטיותו.

חשוב לזכור שהמודל המאפשר חופש ביטוי פוליטי הוא הכרחי לדמוקרטיה. כמו שאנו סובלים מכך שכבישים לעיתים נחסמים, שתהלוכות מתקיימות ואפילו שישנן עצרות מחאה מול ביתנו, עדיין מקבלים אנו זאת כמעשים לגיטימיים. אף אחד לא מתלונן על החדירה למרחב הפרטי בשילוט חוצות ובשילוט בלתי חוקי בצמתים ואף על עמודי חשמל תוך השחתת מקרקעין ברורה של המפלגות, לכן תמוה התהייה לגבי פרסום בספאם.