המדריך הזה בסופו של דבר נועד, גם הוא, גם לעורכי דין וגם ללקוחות. המטרה שלו היא לסקור את השיטות המקובלות לשכר טרחה של עורכי דין: לניהול של תיקים בבתי משפט (ליטיגציה), לניהול שוטף של עסקים, לעריכת חוזים, לפעולות משפטיות אחרות (גביית חובות, נניח) או לכל דבר אחר שסוגרים עם עורכי דין. חשוב להזכיר שבשנת 2012 שונו כללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) כך שעורכי דין אף יכולים לקבל שכר טרחה לא רק בכסף, אלא גם במניות בחברות בהן הם מטפלים, ואף לשכת עורכי הדין אישרה כי עורכי דין יכולים לקבל גם תשלום באמצעות ביטקוין.
סדרת כתבות שיצאה לא מזמן בגלובס גם באה לטעון כי לפחות בחלק מהמקרים שכר הטרחה שעורכי הדין גובים הוא מוגזם מעט, וכדאי לקרוא אותה גם לפני שמוציאים ללקוח הצעת מחיר, או לפני שחותמים על עסקה עם עורך דין. כמו כן, בין אם אתה לקוח ובין אם אתה עורך דין, כדאי לקרוא את המאמר של דר' לימור זר-גוטמן על הדרך הצורנית שבה הסכם שכר טרחה צריך להיות מפורט.
אז מהן הדרכים המקובלות לגביית שכר טרחה? הדרך הראשונה היא תשלום לפי שעת עבודה של עורך הדין; שיטה זו אין כל צורך להסביר, ויש לא מעט יתרונות וחסרונות לה, כפי שאראה בהמשך. הדרך השניה היא באחוזים משווי העסקה, או באחוזים מתוך ההצלחה. כלומר, אם נסתכל על כללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ) נוכל לראות שני סוגים שונים של שכר טרחה באחוזים: הראשון הוא הסוג שמובא, לדוגמא, בתביעות כספיות. שם, הלשכה ממליצה כי שכר הטרחה לא ירד מסכום מסוים שמהווה אחוז מגובה התביעה עצמה. כלומר, אם הגשת תביעה בגובה 90,000 ש"ח, הלשכה ממליצה כי שכר הטרחה לא יהיה נמוך יותר מ9,000 ש"ח. סוג אחר של אחוזים הוא אחוזי הצלחה; לדוגמא, בתביעות על נזקי גוף (אבל לא תאונות דרכים), הלשכה ממליצה על שכר טרחה שהוא נגזר מגובה הסכום שבית המשפט פסק. כלומר, גם אם תבעת 5,000,000 ש"ח, אבל נפסקו לך רק 5,000, עורך הדין יקבל לפי הסכום שבית המשפט פסק.
עוד דרך בה נוהגים עורכי דין לקבוע שכר טרחה, בעיקר לעניינים מסחריים, הוא ריטיינר. כאן מדובר על שיבוש של האמצעי הלועזי שנקרא Retainer Fee על אחזקה שוטפת של עורך הדין. במצב כזה, הריטיינר היא דרך שבה לקוח רוכש את שירותיו של עורך הדין (בין אם בשיטת "אכול כפי יכולתך" או עם הגבלה מסוימת של שעות חודשיות).
אמצעי דומה מאוד לריטיינר הוא בנק השעות. בבנק השעות הלקוח רוכש מראש מספר קבוע של שעות עבודה מעורך הדין, ויכול לנצל אותן לאורך תקופה מסוימת. עורך הדין, בדרך כלל, נותן הנחה ללקוח על התעריף השעתי הרגיל ומנגד מאפשר ללקוח לנצל את השירותים לאורך תקופה ארוכה.
אפשרות אחרת שנהוגה לאחרונה בחברות סטארט-אפ היא לתת אחוזים בחברה למשרד עורכי הדין. אפשרות זו הפכה לאחרונה לאפשרית מבחינת כללי האתיקה, ובמסגרתה עורכי הדין מקבלים נתח ממניות החברה בתמורה למתן השירותים שלהם.
אפשרות נוספת לקביעת שכר הטרחה היא באמצעות סכום פיקס. במצב כזה, עורך הדין מציע ללקוח סכום קבוע עבור פעולה מסוימת או הליך משפטי, ללא קשר לכמות הזמן שהעבודה תקח.
הדרך האחרונה, הפחות מקובלת אך פשוטה יותר היא אבולוציה של שיטת הפיקס, והיא תמחור לפי שלבים. בשיטה זו, בעצם, עורך הדין מקבל סכום מסוים בכל שלב בו הליך מסוים מתקדם. אם מדובר על תביעה כספית, אז עורך הדין יקבל סכום מסוים בתחילת התביעה, סכום מסוים לקראת האמצע, וסכום לקראת הסוף.
עכשיו, ישנם מספר מקרים בהם שכר טרחת עורך הדין המירבי קבוע בחוק. לדוגמא, במקרים של תביעה על נזקי גוף מתאונת דרכים, שכר הטרחה של עורך הדין קבוע בכללי לשכת עורכי הדין (תעריף מקסימלי לשכר טרחה בטיפול בתביעות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים) או במקרים של שירותים נוטריוניים.
לכל אחת משיטות התמחור יש יתרונות מסוימים לעורך הדין: שיטת השעות, לדוגמא, מאפשרת לעורך הדין לדעת (בהנחה שיום העבודה שלו קבוע) מה ההכנסה המירבית שלו, ולדעת בסופו של יום שאם הוא יעבוד קשה יותר על הליך מסוים, הווא יקבל תגמול. שיטת האחוזים מתמרצת עורך דין לקבל כסף רב יותר, אבל גם אם הוא רואה שתיק מסוים או הליך מסוים אינו רווחי עבורו, הוא יכול להתפשר בתיק זה על סכום נמוך יותר ולסיים את התיק. שיטת הריטיינר מאפשרת לעורך הדין להכין מראש את התזרים הכלכלי שלו, ולהבין מה העתיד שלו יכול לצפון. בנק השעות, בדומה לריטיינר, מאפשר לעורך הדין להכין תזרים ולתכן את יום העבודה שלו. שיטת הפיקס מאפשרת לקבל ודאות לגבי התמורה מתיק מסוים, וגם לא לפחד שהתיק יסתיים בבית המשפט בפסיקה על סכום נמוך ללא פיצוי. שיטת השלבים מאפשרת לעורך הדין לקבל גמול עולה ככל שהעבודה שלו עולה.
היתרונות של כל אחד מהסוגים ללקוח. הלקוח, בניגוד לעורך הדין, רוצה שיטת תגמול שתבטיח בכל מקרה שהוא משלם פחות, ושהוא מקבל את שווה הכסף שלו. ללקוחות שונים יש רצונות שונים ולכן דרכי תמחור שונות ללקוחות שונים לפעמים מועילים. לדוגמא, חיוב על פי שעה מאפשר ללקוח לראות שהוא משלם אך ורק על עבודה שבוצעה בפועל; דמי הצלחה (אחוזים) מאפשרים לו לדעת כי לעורך הדין יש אינטרס זהה לשלו להרוויח; תשלום של ריטיינר מאפשר ללקוח לדעת שהוא יכול להעמיס על עורך הדין כמה עבודה שרק ירצה ולא ישלם מעבר למה שנסגר (אם מדובר על "אכול כפי יכולתך") ותשלום פיקס, בדומה, מאפשר ללקוח להציק לעורך הדין ולהתעדכן במצב התיק כל הזמן, בלי לחשוש שהוא יחוייב יתר על המידה.
החסרונות של כל אחד מהסוגים לעורך הדין. החסרון של התעריף השעתי לעורך הדין הוא דבר מאוד מעניין; עורך דין יעיל במיוחד יפגע פעמיים מתעריף שעתי. טלו, לצורך העניין, שני עורכי דין. לאחד לוקח עשרים דקות לבצע משימה מסוימת ולשני שעה. כעת, מגיע לקוח ומבקש לדעת מה התעריף השעתי של כל אחד מהם: עורך הדין המוכשר והחרוץ יספק תעריף שעתי של פי שניים מעורך הדין השני. במצב כזה, הלקוח אינו יודע מה התפוקה השעתית של עורך הדין, ויכול לפחד מהתעריף השעתי הגבוה ולקחת את עורך הדין המוכשר פחות. לכן, התעריף השעתי הוא חרב פפיות.
שיטת האחוזים יוצרת אצל עורך הדין תמריץ רע מאוד. כאשר עורך דין מקבל שכר טרחה שנגזר מהסכום שנפסק בתיק משפטי, יש לו פעמיים תמריץ רע; התמריץ הרע בפעם הראשונה היא כאשר התיק אינו בעל סיכויים גבוהים, ואינו נושא סכום פיצוי גבוה. במקרה כזה, עורכי דין עשויים לנפח את גובה התביעה כדי להגדיל את סיכוייהם לקבל סכום מסוים. כאשר במצב כזה הלקוח נושא בסיכון רב (הוא משלם אגרה בגובה 2.5% מהתביעה). מקרה הקיצון השני הוא כאשר ללקוח מוצעת הצעת פשרה לסיום הליך, אשר מטיבה עם הלקוח, אך שכר הטרחה של עורך הדין (שנגזר באחוזים) הופך את העניין ללא כדאי. במצב כזה, לעיתים, עורך דין יעמוד בניגוד עניינים.
שיטת הריטיינר לכאורה מצוינת לעורך הדין. זה מקבל תשלום קבוע; אך לעיתים, בלי שהוא שם לב, מגיע לקוח תובעני מדי ומתחיל להתעלק על "אכול כפי יכולתך" מעבר לתכנית המקורית. במצב כזה, עורך דין שלא העריך נכון את הסיכוי והעלות עשוי לספוג הפסדים.
קבלת מניות אצל הלקוח היא בעייתית לעורך הדין. במצב כזה, הלקוח בסופו של דבר תלוי בכמה הלקוח ירוויח בסוף החודש והופך להיות שותף. למרות שבמקרים של "אקזיט" מוצלח עורך הדין יכול להתעשר, הרי שברוב המקרים עורך הדין לא יקבל גמול לעולם על עבודתו, אך יצטרך לשלם מסים על כך.
שיטת הפיקס מאוד נחמדה בהתחלה לעורך הדין, שמקבל סכום רב על תחילת ההליך; אבל כאשר השנים עוברות עורך הדין שוכח את הסכום ששולם לו, ומתחיל להבין שהעסקה לא השתלמה אם ההליך נמשך שנים בבית המשפט.
החסרונות של כל אחד מהסוגים ללקוח. שיטת השעות היא כנראה השיטה הכי בעייתית עבור הלקוח: הלקוח אינו יכול למדוד את כמות השעות שעורך הדין ביצע בפועל ונאלץ לסמוך עליו; הרבה פעמים הוא גם משלם על ישיבה שיושבים בה 3-4 עורכי דין כדי ללמוד את התיק ומגלה לאחר מכן שהוא חויב על ארבע פעמים התעריף השעתי (אחד לכל עורך דין). מעבר לזה: כפי שהסברתי למעלה בנושא המלכוד לעורך הדין המוכשר, ללקוח אין כל דרך לדעת מה התפוקה השעתית של עורך הדין שלו, ואין לו אפשרות להשוות בין הצעות מחיר שונות.
שיטת הפיקס היא בעייתית עבור הלקוח כאשר מצד אחד הלקוח יודע שהוא משלם סכום קבוע, אבל יכול להיות מצב שההליך יקח שבריר מהזמן הצפוי, ולכן עורך הדין יזכה לתגמול גבוה מאוד על אפס עבודה.
שיטת האחוזים יוצרת בתחילה זהות אינטרסים, אבל כאשר עורך הדין מעוניין בשכר טרחה גבוה יותר, הוא ינפח את גובה התביעה כדי לקבל נתח משמעותי.
החסרון בבנק שעות, כמובן, הוא שבנק השעות לא ינוצל.
הדבר שאני הכי נרתע ממנו, ואישית איני מבצע, הוא נטילת מניות מלקוחות. כאשר לעורך הדין יש מניות אצל הלקוח נוצר חשש לייעוץ משפטי שאינו אובייקטיבי. הסיבה לכך היא כזו: לעורך הדין יש חובת נאמנות ללקוח שמטרתה לוודא שהלקוח אינו עובר על החוק, ושהלקוח מעוניין מקבל ייעוץ אובייקטיבי. כאשר עורך הדין מחזיק מניות בחברה לה הוא מייעץ, נוצר חשש למצב שבו עורך הדין יהיה מעוניין להגדיל את רווחי החברה, ולא לוודא שהיא עומדת בהוראות החוק. לכן, אני אישית סולד ממצב זה.
לקריאה נוספת:
מדריך לקיצוץ בהוצאות שכר הטרחה.
המלצה לדרכים להקטנת ההוצאה המשפטית.
ההמלצה האחרונה שיש לי לסטארט-אפ קשורה מעט לנושא שכר הטרחה, והיא לא להשתמש באותו משרד עורכי הדין של המשקיע שלכם. למשרד עורכי הדין של המשקיע או החממה יש אינטרס מובהק לייצג את החממה, גם כאשר חובת הנאמנות היא כלפיכם. החממה היא שחקן חוזר, ואם אתם יכולים, בהסכם ההשקעה, הגיעו למצב בו אינכם משלמים עבור קבלת שירותים משפטיים מעורכי הדין של המשקיע.
