בלוג

Cnet’s News.com פרסמו ידיעה בשבוע שעבר בנוגע לחוקיות חוסמי הפרסומות למיניהם (ויה אביב איילון). רוב הטענות נגד תוספת Adblock של פיירפוקס מתמצות בהצהרה אחת: חסימת פרסומות מפרה את זכותו של אדם באתרו האישי לשלוט ולהרוויח מפרסומיו. אתרים מסוימים הצהירו בתנאי השימוש שלהם כי חסימת פרסומות אינה מותרת. אתרים אחרים הפנו החוצה את כל משתמשי פיירפוקס כיוון שפיירפוקס תומכים בתוסף Adblock.

הארלן יו תקצר וסיכם, לפני שנתיים, את הבעיות העיקריות מבחינה משפטית בשימוש באדבלוק ואמר ש "כמו טלוויזיה המשדרת בחינם, שבה התוכן נתמך כלכלית על ידי פרסומות, חלק ניכר מהתוכן באינטרנט כיום ניתן בחינם למשתמשי הקצה תמורת הזכות להנות מהכנסות מפרסום. כשמשתמש טוען אתר שמונע על ידי פרסומות ומוגן בזכויות יוצרים, הוא יוצר עותק של היצירה בעקבות הארכיטקטורה המובנית באיטנטרנט. אם המשתמש מריץ את Adblock לסינון הפרסומות המציקות, הוא יוצר יצירה נגזרת ללא כל הסכמה ומפר את זכויות היוצרים בצורה דומה לדילוג על פרסומות בטלויזיה." (תרגום חופשי)

אולם, אני מציע גישה שונה מדעתו של יו. לטעמי, חסימת פרסומות היא ה"קישור העמוק" החדש, שעורר מחלוקות רבות בסוף שנות ה90 של המאה הקודמת ובתחילת המאה הזו.Deep Linking (קישור עמוק) נחשב כאיום על אתרי אינטרנט כיוון שאחרים קשרו לעמודים פנימיים ומנעו הכנסות מהצגת פרסומות בעמוד הראשי. למרות שחוקיות הנושא עדיין אינה ברורה בצורה מוחלטת, אף אחד (כיום) לא יטען שקישור לעמוד פנימי פוגע בזכויות היוצרים של בעלי האתר. קישור עמוק מאפשר הכנסות גדולות יותר לאתר כתוצאה מטראפיק (תנועה) לאתרים ממקורות שלא היו מגיעים אליהם עד כן, וכן הוא מאפשר הכוונה מדויקת ומהירה של משתמשים לעמוד ספציפי.

גישה חדשנית תהיה לראות בAdblock ובתוספות אחרות (אפילו Greasemonkey, שמאפשר שינויים בעמודים בצורה מוחלטת) באותה צורה כשם שקישור עמוק נתפס. החסימה לא מפרה זכויות יוצרים שכן היא מציגה חלקים מהעמוד וחוסמת אחרים. באותה צורה שלבעל אתר יש את הזכות לקבוע מה יהיה התוכן שיוצג באתרו, למשתמש הקצה יש את הזכות לבחור מה יוצג על המחשב שלו ומה לא.

החוק, ככלל, יבוא לידי שימוש רק כאשר השוק, הטכנולוגיה והנורמות כושלים (ראה, לדוגמא את ,דעתו של לורנס לסיג). במקרה של קישור עמוק, הטכנולוגיה יכולה לחסום, ולעיתים להפנות, קישורים עמוקים לעמודים ממומני פרסומות. הפתרון הטכנולוגי מועדף על הפתרון המשפטי, שכן הוא קל יותר ליישום. באמצעות אותו הגיון, מנהלי אתרים ובעלייהם יכולים, אם הם מעוניינים, להשתמש בטכנולוגיה למניעת חסימת הפרסומות.

הדרך הבסיסית ביותר למניעת חסימת הפרסומות היא להציג תמונה אחת שלא ניתנת לשינוי בתור תוכן העמוד. התמונה תכיל מפת תמונה (image map) שתפנה את הקליקים על פרסומות ולינקים לעמודים הרלוונטיים ותציג את הטקסט כתמונה על מנת למנוע (או להרתיע) אחרים מלהשתמש בתוכן בעמודים אחרים.

אולם, פתרון זה הינו בעייתי כיוון שהוא הולך כנגד ההגיון של האינטרנט. משתמשים מעדיפים תוכן טקסטואלי לא רק כיוון שהם יכולים להעתיקו ולהדביקו אלא גם כיוון שהם יכולים לחפש בו, להשוות אותו עם טקסטים אחרים או אפילו לשמרו להנאה אישית.לכן, אם אתרי אינטרנט יכולים לחייב משתמשים לצפות באתרם ללא אפשרות לחסימת הפרסומות באמצעים טכנולוגיים, למרות שתוכנת חסימת הפרסומות מופעלת, הם אלו שאחראים לכך שטכנולוגית חסימת הפרסומות מופעלת. .

לדוגמא, אם נקח את החלטת בית המשפט בSnow V. DirecTV, אנו יכולים להבין את התיאוריה בצורה ברורה יותר. מייקל סנואו הפעיל אתר אינטרנט שבתנאי השימוש שלו נאסר על עובדי DirecTV לגשת לאתר (בצורה דומה להצהרה לפיה הפעלת חוסם פרסומות אסורה באתר, נכון?). בית המשפט פסק כי לDirecTV היתה הזכות לגשת לאתרו:

Through the World Wide Web, individuals can easily and readily access websites hosted throughout the world. Given the Web’s ubiquitous and public nature, it becomes increasingly important in cases concerning electronic communications available through the Web for a plaintiff to demonstrate that those communications are not readily accessible. If by simply clicking a hypertext link, after ignoring an express warning, on an otherwise publicly accessible webpage, one is liable under the SCA, then the floodgates of litigation would open and the merely curious would be prosecuted. We find no intent by Congress to so permit. Thus, the requirement that the electronic communication not be readily accessible by the general public is material and essential to recovery under the SCA. (…)

עמוד אינטרנט הוא אוסף של לינקים, שמערבים אלמנטים שהפרט יכול לבחור אם להציג במלואם או בחלקם, באותה צורה שDirecTV הורשתה (טכנולוגית) להכנס לאתרו של סנואו. כל עוד אתר האינטרנט זמין לציבור, הצגתו, גם אם בצורה מעוותת, חייבת להיות חוקית ומוסרית.