בית המשפט בקנטאקי הורה השבוע, בהחלטה שגויה למדי, לחלט מאה ארבעים ואחת דומיינים אשר היו מעורבים בהימורים לטובת מדינת קנטקי. בהחלטה, שניתנה על ידי שופטים בCircuit של קנטקי, נקבע כי עקב היות הדומיינים זמינים לגישה על ידי אזרחי קנטקי, ניתן לראות אותם כמי שמפעילים הימורים לא חוקיים בשטח השיפוט ועל כן ניתן לחלטם כחלק מההליך לעצירת התופעה. (81-CI-1409 Commonwealth of the State of Kentucky v. 141 Internet Domain Names) (והשוו בש 90861/07 מיכאל-גארי קרלטון נ' יאח"ה וכן מ 1106/07 משטרת ישראל נ' קרלטון מיכאל)
על מנת להבין את ההחלטה, השגויה מיסודה, צריך להבין מראש מהו הליך החילוט (ולכך מוקדש פרק ארוך בפסק הדין). הליך החילוט הוא הליך אזרחי-למחצה בו נתפס רכוש שהיה מעורב בעבירה מסוימת כיוון שאותו רכוש נתפס כחלק מהעבירה עצמה. חילוט אינן הליך עונשי בלבד, הוא נועד לתת משקל הרתעתי ומשקל מניעתי לרווחי עבירה. כמו כן, אין לחלט רכוש אלא אם יש ראיות כבדות (ואף מעבר לכל ספק סביר) שנעברה בו עבירה (ע"פ 4496/04 מחג'נה נ' מדינת ישראל, עפ 7155/01 צמרת מועדוני ביליארד בע"מ נ' מדינת ישראל).
לאחר סקירת בית המשפט בהלכות הרלוונטיות מגיע הוא למסקנה כי לא רק שדומיין הינו חפץ (ועל כך יש המערערים) (וראו כיצד בארץ ניתן לעקל דומיינים, גילוי נאות: כתבתי עבור עו"ד עידן למדן חלקים מהבקשה לעיקול הדומיין) אלא שאותו חפץ הוא לא פחות מחלק מעבירה.
כאן מתחילות השגותי על פסק הדין. ראשית, המשיבים וההליך הנאות; שימו לב לזהות הצדדים בפסק הדין: מדינת קנטקי נגד מאה ארבעים ואחד דומיינים (ולא נגד מאה ארבעים ואחד בעלי דומיינים). כל דומיין הוא יישות משפטית בפני עצמה שמחולטת. לעולם לא תראו תיק חילוט של "מדינת ישראל נגד ארגז כסף שננטש על ידי הומלס שמכר סמים ברחוב". לכן, עצם היות ההליך המשפטי מתנהל נגד בעל דומיין (בידיעתו או שלא בידיעתו) כשהוא לא צד להליך אלא רק מי שמחזיק את הדומיין הוא פגיעה בזכות הטיעון. אין שוני רב בין הדיון הזה לבין הדיון שנערך בזמנו על גירוש 415 השבויים ללבנון (ופסק הדין שאינו חתום על ידי שופט, אלא על ידי הרכב בצורה מצחיקה, בגצ 5973/92 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' שר הביטחון)
שנית, לא ברור שכלל התקיימו עבירות כלשהן (והשוו עניין ה"Making Available" בערעור שהוגש על ידי ג'יימי ת'ומאס, 06-1497 Capitol v. Thomas, תודה!). כעקרון, מדינת קנטקי לא הוכיחה שאפילו אדם אחד הימר, לא טרחה לבדוק להיכן עוברים הכספים ושניתן להמר, אלא רק הגישה את בקשתה בצורה רשלנית. כלומר, אם נשווה את חילוט הדומיינים לחילוט כספים שהולבנו, אז כלל לא הוכח (ובמיוחד לא בסטנדרט הפלילי, של מעבר לכל ספק סביר) שהדומיינים היו מעורבים בהימורים. כפי שטענו חלק מידידי בית המשפט, חלק ניכר מהדומיינים לא היו יותר מחוות לינקים, שברור שאינן אסורות על פי חוק.
שלישית, השופט הפגין בורות רבתי בכל מה שנוגע להבנה שלו של משחק הפוקר כאשר קבע בצורה גורפת כי "in the end, no matter how skillful or cunning the player, who wins and who loses is determined by the hands the players hold". ההחלטה הזו שגויה במיוחד בכל שהעניין נוגע לפוקר כיוון שהיא מפספסת את ההנחה היסודית של הפסיכולוגיה של הפוקר. החוכמה היא לשחק כנגד הצד השני כאילו יש לך יד גם כאשר אין לך.
כאלגוריה לעולם המשפט, אז כשם שרוב תיקי בית המשפט מסתיימים בפשרה או הסדר כלשהו ולא הולכים "עד הסוף" לפסק דין, כך גם משחקי פוקר; שחקני פוקר ברוב המקרים לא נדרשים לחשוף את קלפיהם ולכן אין כל משמעות לקלפיהם. לכן – כמו עורכי דין, שחקני הפוקר משחקים עם המצב שניתן להם. עורך דין ששומע לקוח יכול להחליט האם הוא מעוניין לקחת את התיק או לא בהתאם לתוחלת; זו מקבילה לא מעט ליד שהוא מחזיק בפוקט (Pocket Hand). לאחר מכן, יפתחו בהליכים של החלפת מכתבים והאשמות הדדיות (הימורי pre-flop) בהם עורך הדין יוכל להחליט אם הוא מוותר או ממשיך, וכמה נזק יגרם, בהמשך יתחיל המשחק והליך גילוי המסמכים (הflop) בו כל צד ינסה להראות לצד השני כמה הוא יפסיד בסוף וכמה כדאי שיפרוש עכשיו, יתפשר ויוותר על כל ההליך בהמשך; אחרי שלא הצליחו, ורק אם לא הצליחו, יגיעו להליך המשפט עצמו (turn וriver), אבל אפילו אז, ואולי גם בשלב הסיכומים (ההימורים על הRiver) יוכל בכל רגע עורך הדין לפרוש או להציע סכום כה גדול על מנת שלצד השני לא יהיה כדאי להראות את קלפיו, והכל כדאי לא לשלם יותר לכשיגיע הצעד הבא או כשיפתחו קלפים. (ודעתה החולקת של כב' השופטת רחל גרינברג בפ 3814/07 מדינת ישראל נ' רוק ערן).
כעת, במקרים מסוימים, מה לעשות, להיות עורך דין טוב לא ממש עוזר. לעיתים, פשוט, הלקוח שלך רוצח, אונס, גונב או סתם עושה דברים לא לגיטימיים בתביעה אזרחית. האם זה אומר שאתה עורך דין פחות טוב? לא, זה אומר שהלקוח שלך לא היה טוב מספיק. אם כן, האם עבודת עריכת הדין היא הימור? לאו דווקא, אבל אלו החיים.
אם נצא לשניה מהשאלה הצדדית על פוקר, שאני עדיין חושב שראויה לדיון (אחרת אין הבדל בינו לבין מסחר במניות), הסוגיה של Due Process, הליך הוגן, ראויה כאן לדיון משמעותי. לא ייתכן שמדינת קנטקי תחלט (תעקל, תתפוס) את כל מאה ארבעים ואחד הדומיינים מבלי שאלו יהיו תחת מרותה. הבינלאומיות של האינטרנט אומרת שיש לתפוס כל דומיין במחוז שיפוטו, שאם לא כן, מחר יעקלו את הדומיין שלי כיוון שאני מטיף לחילוניות או לשינוי בדיני הקניין הרוחני ומציג מדי פעם פטמה אקראית. החוק כאן הוא לא יותר מאשר כלי משחת בידה של מדינה שמאמינה בבריאתנות ומצנזרת את הרשת של עובדיה.
